סוף והתחלה...

כמה מילים על הנקודה שלי בזמן עכשיו...

בשלב מסויים לאחר שנה וחצי של פעילות רצופה  במסעדה האמיתית  הראשונה שלי , הרגשתי כי עליי לסגת למקום ניטרלי לפני שיהיה מאוחר מידי.  שמה היה שבע וחצי ( בין לבונטין 7 ל9 ) היא נפתחה כל יום     ( שני עד חמישי) ב 12 בצהריים הגישה 3-5 מנות שהתחלפו לפי מצב רוחי ונסגרה כשהאוכל נגמר... רוב הלקוחות חזרו בשנית וכך גדל המעגל מפה לאוזן ובהתאם ליכולות הצמיחה שלי ...

המטבח בימים הראשונים לאחר השיפוץ הידני שלי...

 מסעדות ואוכל מכל כיווניו תמיד היו עבורי משמעות גדולה , מעולם לא בישלתי באופן מקצועי ואת שנותי כסטודנטית העברתי כמלצרית שתמיד מתיידדת עם המטבח ומציצה אליו מבחוץ.
לאחר שסיימתי 5 שנות לימודים ( קולנוע וצילום)  ( דואליות ומיזוג הם חלק בלתי נפרד אצלי בעיניינים) נותרתי עם חובות עמוקים לבנק שמימן את לימודיי, הייתי אחרי שנה אבודה של שברון לב מאוד דרמטי, ויצר ההישרדות שלי פעל שעות נוספות ..אין לי מושג בדיוק מה חשבתי באותם ימים , משהו שקשור בצורך עמוק בפרנסה יציבה וביטחון , החלטתי לפתוח עסק משלי לאוכל.     הדאיגה אותי עד מאוד חרדה עמוקה שכולם יגלו שאני בעצם בכלל לא יודעת לבשל באופן מקצועי , אבל אינטואיציות פנימיות חזקות הניעו אותי קדימה .
כיצד התגלגלו העינינים לכדי שבע וחצי זהו סיפור שיכתב בעת אחרת. אבל תוך 3 חודשים קמה לה המסעדה הקטנה ,

7.5

כטבעם של חרדות ודאגות הבעיה האמיתית בשטח התגלתה ממקור בלתי צפוי בעליל.   עינייני הבישול עבדו מצויין .   כל יום אוכל טרי עם מחשבות על תזונה נכונה , בלי הרבה מחשבות על חיסכון , המון אכפתיות ואהבה שמפעפעים  בשפע אצלי בגוף וכנראה יוצאים לי מהידיים ... הסועדים המהמו בשביעות רצון והרעיפו מחמאות ...    הכנסות הקופה גדלו יפה ...     היה לי סיפור הצלחה  (  בראש אותה השנה ביקשתי לי אחד)
מצד שני ,  עבדתי הרבה מאוד שעות כל יום כדי להחזיק את כל האופרציה הזאת , לבד. אבל היו לי סוג של שותפים ( אני הרווחתי על האוכל הם הרוויחו על השתייה , טעות קריטית ראשונה !) , שלא עזרו לי כלל  , מה שמרט את עצבי וחוש הצדק שלי  , ויצר פעפוע של מרמור שהלך והתגבר והעכיר את הגן הירוק שניסיתי ליצור ...  חיי האישיים היו צל שמונח בצד , כל הזמן היה מוקדש למסעדה . חברים ומשפחה , פרוייקטים של יצירה , בריאותי , זוגיות, הכל הוזנח למען המטרה הגדולה יותר.
עכשיו שאני יושבת כאן , ומחוץ לחלון נשקפת לי העיר העתיקה של וולטרה , גגות גגות של רעפים אדומים במגוון צורות , ומרפסות של איטלקיות עם זמן בידיים וחוש אסטתי מפותח ושמיים כחולים ויונים הומות ופעמון הדואומו מצלצל שעשר בבוקר והגיע הזמן להתעורר כי התיירים באים ...

בוקר טוב .

 ממקומי כאן אני סוקרת את עברי הלא רחוק ורואה שהתעוררה בי אז האינטואיציה העמוקה , אצלי היא בדמות אריה , רציתי סיפור הצלחה כי רציתי אישור, שלא איחרתי את הרכבת , בגילי המופלג ( 32) ואין לי משפחה ולא ילדים ולא בן זוג משמעותי , ולא בית ולא עבודה ולא כסף בבנק , ולא ביצים לנסות להתפרנס מאומנות , אישור מהעולם שאני  בכל זאת מוצלחת ,        העולם שאהב את מעשה ידי נתן לי משהו שהייתי צריכה בצורה העמוקה ביותר , סוג של ביטחון , שלא הושרש בי בילדותי , תקווה . אמונה עצמית .
אבל כפי שיקרה לי  תקופות , נשאתי את מבטי  לשמיים ונתקלתי  בתקרה ..   מרגע שהושגה המטרה שהייתי באמת זקוקה לה אך לאוו דווקא המטרה שרציתי  להשיג ( העיניין עם הפרנסה היציבה והביטחון) , הגיע הזמן לנוע לעבר המטרה הנשגבת ביותר , והיא שלווה מתוקה ושמחת חיים ,  איזון של כל מרכיבי החיים למכלול שעובד טוב? שחותר להגשמה?   הגיע הזמן לנוע..
לאחר שמונה שנים כמעט בהם למדתי ועבדתי בתלאביב , ניסיתי באמת שניסיתי , להיות משהו או מישהי....   אני רוצה להיות עכשיו מוצלחת בעיני . .. וזאת אדע שעשיתי רק אחרי שאחייך באופן רצוני ופנימי לפחות חודש ימים.
הבלוג הזה מוקדש לכל אותם סועדים וחברים שהיו חלק מהיצירה ההיא , בתקווה שנשאר יחד גם ביצירה הבאות.